בערב הזה ימלאו הקירות העתיקים באור רך של מאות נרות, ובאוויר תורגש נשימת הים. ובמקום כלשהו בין הסקסופון, רחש הגלים וההמולה המרומזת של העיר בערב — תתחיל פריז…

שם כל מנגינה היא כמו זיכרון. שם עדיין חיים הברים שבהם לפני מאה שנה נשמע קברט, שבהם רקדו לראשונה סווינג — לאור פנסי רחוב עתיקים ולצד גשרים בודדים מעל הסן.

בערב הזה יהפוך המתחם הפתוח של המנזר הארמני שליד הים למועדון פריזאי סגור: במקום ניאון — מאות נרות, במקום רעש העיר — נשימתם של המים הגדולים שמעבר לחומות.

שאנז אליזה יישמעו בדופק הקונטרבס, באקורדים הרכים של הפסנתר, בסולו החודר של הסקסופון ובקולה של רינת גולדמן.

La vie en rose — כהמנון לעיר הגדולה — יתמוסס בקרירות הערב ובאוויר הים של חוף אחר.

Sous le ciel de Paris — וכבר אנחנו נוסעים ברחובות הצרים של מונמארטר, שם חיו ואן גוך ופיקאסו.